7/10 והלגיטימציה ליצור

התאריך 7.10.23 לעד יהיה חרות בזיכרון הלאומי הישראלי כיום אשר שינה את פני המציאות שהכרנו. אך האם אותן קונספציות שקרסו הן רק במישור הלאומי? רבים מאיתנו, בין אם חוו את הטראומה על בשרם ובין אם דרך המדיה, יתפסו את מה שקרה כקריאת השכמה אישית וכהזדמנות לבחון מחדש אמונות וערכים בחייהם האישיים.

היי, אני אלון! מקווה שאנחנו הולכים לעשות דרך ארוכה יחד. הנושא של הבלוג שלי והמהות של המיזם AAIPODA אינם מהירים להבנה אבל אני סומך על מי שהגיע לכאן שיש סיבה טובה לכך ושתמצאו את הסבלנות לקדוח טיפה בעפר עד שתראו את הזהב. בעת כתיבת שורות אלו - כפוסט ראשון בבלוג - אני בן 35, גר באריאל עם בן זוגי, שני כלבים ותינוק. ה-7.10 היה כחודש וחצי לפני שנולד בני אבינדב. ידוע הרי שגם הורות משנה צורת הסתכלות, וכך יצא שאצלי שני אירועים שונים לחלוטין וקיצוניים במהותם - האחד נורא ואיום והשני טוב מאין כמותו, משכו אותי בשתי ידיים למדרגה הבאה של חיי.

ה״הריון״ של AAIPODA נמשך זמן רב מאוד, ובעצם עד היום קשה לי להגדיר האם אני נמצא לפני או אחרי לידתו. ה7/10 לא גרם לרעיון להיווצר ולא להיכחד. כמו רבים מאיתנו, גם אני בעקבות ה-7/10 נאלמתי דום ולא יכולתי להמשיך לשקוד על ענייניי במשך ימים ארוכים. אבל בהדרגה ובמקביל ללידתו של בני זה הצליח לקרות - התחזקה בי האמונה בצדקת דרכי. דבר שאינו מובן מאליו כשיש רעיון שבינתיים רק אתה רואה את הטוב הגדול שהוא עתיד ליצור בעולם.

יום שישי ה-6.10 היה אחד הימים השקטים והשלווים, כערב החג האחרון בשרשרת החגים (ואולי דווקא בגלל זה בחרו בו המנוולים להתכונן למסע הרצח). הייתי בבית עם האהובים שלי והצלחתי להתרכז ביצירה, הפעם של ספר ילדים, באמצעות אפליקציות ה-AI, ובמקביל תיעדתי את עצמי מסביר על שלבי היצירה בסרטונים קצרים. התכנון היה לשבת למחרת על חיבור הקטעים לסרטון וידאו ראשון שאעלה לערוץ היוטיוב של AAIPODA. אבל כמה שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי מתבייש, איך במציאות החדשה שנוצרה, על כל הטרגדיות וסיפורי הגבורה החדשים, איך למול כל העמל הנדרש לתעד את הימים המיוחדים האלה, איך ואיפה ומתי יהיה בכלל מקום לסיפורים שהם פרי דמיון? ליצירת היש מאין לצד היש מיש?

הסללה בהקשר הרחב

את המושג ״הסללה״ אנו מכירים בהקשר של ילדים בני עדות מסוימות שמוסדות המדינה בחרו עבורם, בגלוי או במסווה, לעבור הכשרה לעבודות כפיים. אני טוען שהסללה קיימת בהקשר רחב הרבה יותר, דבר הגיוני שאין צורך למחות עליו - רק להבין אותו. מוסדות המדינה מייעדים את כולנו לעיסוקים שיועילו לחברה באופן ברור ומדיד. החברה שלנו צריכה עובדי כפיים אבל גם פקידים ובעלי מקצועות חופשיים. יש רק תחום עיסוק אחד שנחשב כלא מועיל ממש לכלכלה, והוא תחום האומנות.

מערכת החינוך משדרת לנו שיצירה היא משחק ושהתועלת שלה מסתיימת לפני גיל ההתבגרות: תכניות הלימודים עד כיתה ו׳ מלאות בפעילויות יצירה שהיקפן דועך עם השנים ובבית הספר התיכון הן נעלמות לחלוטין. המסר שמשודר הוא: ״עכשיו כשאתם בוגרים, נגמרו המשחקים; זה הזמן ללמוד את הדברים החשובים באמת כדי שבעוד מספר שנים תוכלו לתרום תרומה משמעותית לחברה״.

אנחנו מהדהדים את המסרים האלה אחד לשני בצורות שונות במסגרות החיים השונות. בצבא, חשוב לנו שנשובץ בתפקיד שיאפשר לתת ״תרומה משמעותית״. באקדמיה, מדעי הרוח (וגם מדעי החברה, על הדרך) זוכים לסטיגמה של ״מדעי הדשא״ כנחשבים פחות מהמדעים ומההנדסה. בתקופת הקורונה היו אלה ״העובדים החיוניים״ לעומת אלה שאינם...

תקציבים נאספים לטובת המקומות שבהם המדינה צריכה אותנו יותר (נשאיר בצד את המחלוקת סביב לימוד התורה) וזה מזיז אותנו כבובות על חוט, להתרחק בבוז ממקצועות שאי אפשר להציג מספרים שיעידו על תרומתם. להתפכח ולהסתכל על הדבר הזה מהצד, הוא משהו שאני כן מצליח לעשות כבר כמה שנים, ועדיין יש לי בראש את החיפוש המתמיד אחר לגיטימציה לעשות דברים שהם פשוט יפים, גם אם לא ״מועילים״.

ב-7/10 הקונפליקט הזה חזר ביתר שאת, שוב החווירה האומנות אל מול המציאות, אבל מבחינתי לפחות, לא לאורך זמן.

בפרספקטיבה ארוכת טווח...

...כבר הייתי בפורטלנד, ממתין ללידתו של אבינדב בני, כאשר היכולת ליצור שבה אליי. הפעם היא באה בליווי של רוח גבית: אמונה עמוקה בכך שהאומנות היא החיונית, הטובה, המשמעותית. כי יחלפו השנים ובכל התחומים המאופיינים בתחרות, הצדדים המתחרים יקזזו אחד את השני, תפארת האחד תגרע מזו של האחר ולהפך. אבל אומנות היא תמיד בסימן חיובי, הסגולה שלה - להצטבר ולהוות גרעין של אור וציון דרך לזמן ולמקום בו היא מתאספת, וגם הרחק ומעבר.

בחרתי באומנות. לא יודע אם הצלחתי להעביר לכם ולכן את הרכב המחשבות המדויק שהביאו לכתיבת הפוסט הזה, פוסט ראשון בבלוג שעתיד להיות אינפורמטיבי ומעשי ברובו. סיכוי גדול שלא. אבל אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, להכיר את AAIPODA ועוד לחזור לכאן ולחבר את הקצוות בהמשך.