למה בועת הנדל״ן לא מתפוצצת ואיזה שוק פוטנציאלי אנחנו מפספסים, על הדרך

להיות כבול אל עבודות הבית, למטלות גוזלות הזמן, אבל לחשוב על המחר שיהיה חופשי יותר ויאפשר חוויות חדשות

יש את מה שהעולם צריך, ויש את מה שהאדם רוצה. ככל שאנו מתבגרים נופלת ההבנה שאין זה היינו הך. בעולם אידיאלי שבו הייתה מתקיימת חפיפה בין השניים הנ״ל, השיח הציבורי היה נסוב סביב תגליות בחקר המוח והחלל, היה ביקוש עצום לרכישת ידע בתחומי המדעים ועולמות המיקרוביולוגיה והביוטכנולוגיה היו שוקקי עשייה. היינו מקדישים את מירב הזמן והאנרגיה לטיפול במחלות חשוכות מרפא ובסוגיות של קיימות. אבל הביקוש האנושי הוא ברובו הגדול לדברים אחרים, שלא עולים בקנה אחד עם כל מה שמניתי לעיל. אפשר להתעכב על ניתוח פסיכולוגי כלל אנושי אבל אנהג ביומרנות ואנסה לסכם את משאת נפשות העולם כולו במושג אחד ויחיד: חופש.

אצל רבים ״חופש״ משמעותו טיול, נסיעה למקום אחר, מרוחק. באופן זה אנחנו לא יכולים - מסיבות לוגיסטיות מובנות - למלא אחר הדרישות של הסובבים אותנו, אלה שהורגלו לבקש ולבקש, והם מראש לא ינסו. אנחנו ״שוטפים את הראש״ בהיכרות עם תרבות אחרת ומקומות חדשים כשאין להם דרישות מחייבות מאיתנו, זהו דף חלק וחדש לכל דבר. בית קבע הוא לכאורה קונספט הפוך לטיול ולנדודים, אבל אני טוען - בית זה חופש. קורת הגג שלנו מספקת חופש בעצם, קרבתה למשל, לסופרמרקט שכונתי, שמאפשר לנו למלא את המקרר ואת המזווה בדברי מזון וזאת בזמן קצר, במקום לצאת לשדה או אפילו לשוק ולעבוד בסדרה של פעולות סיזיפיות כדי להביא את האוכל הבייתה. יש שירותים שמסופקים לנו מבלי שאנחנו משלמים בזמן שלנו כלל - למשל ביטחון, אנחנו לא צריכים לעשות סבבי כוננות מחוץ לבית כדי להבטיח שקט (פצע חשוף מאז ה-7.10... אבל אתם מבינים את הכוונה).

לפעמים קורה שהבית הנוכחי מפסיק לתת לנו את החופש הזה. משהו קורה בעיר שבה אנו גרים שמאלץ אותנו להשקיע זמן במה שעד היום היה נראה כמובן מאליו, או שהמשפחה שלנו משתנה ויש דרישות חדשות. אם נעתיק את המגורים שלנו למקום אחר שבו כן נותנים את השירות החסר, יהיה לנו יותר חופש. זה המנוע של שוק הנדל״ן וזו הסיבה ש״בועת הנדל״ן״ לא מתפוצצת. הרבה פעמים אנחנו נהיה מוכנים להיעקר מהמקום שאליו כבר התרגלנו ולהיכנס להתחייבות חדשה ועצומה כמו משכנתא, בשביל התייעלות שבסופו של דבר מפנה לנו עוד שעתיים ביום... זה נשמע כמו החלטה לא רציונלית אבל כולנו יודעים שהסדר החדש הזה עושה את כל ההבדל. אנחנו הופכים נינוחים, שמחים יותר, יש פחות סטרס - כך שהצעד לחלוטין היה משתלם.

שוק הנדל״ן פורח בשנים האחרונות כי השינויים האלה שמטלטלים את עולמנו וגורעים מהחופש שלנו הולכים ונהיים תדירים יותר. אנחנו אומנם גרים בערים ובבתי קבע, אבל מי שיסתכל מבחוץ יראה הרבה תנועה של יחידים ושל משפחות: מעיר לעיר, מקיבוץ לעיר, מדירה בבניין לדו-משפחתי באותו העיר, בחזרה לדירה בעקבות תקופה של צמצום ומיתון ואז כעבור כמה שנים לפנטהאוז. אין זה פלא שהביקושים מתרבים, המחירים בנסיקה, והמון בעלי מקצוע נכנסים לשוק הזה, אם בתור גורמי תיווך או יועצים.

סלון בית באייטיז. זוכרים?

ההבדלים בין עיצוב הפנים שהיה נהוג פעם ובין זה שנהוג היום מרמזים על שינויים כבירים שהתרחשו בפונקציונליות של ריהוט הבית - וזה קשור לדינמיות ולתזזיתיות שמאפיינות את שוק הנדל״ן של היום וגם למהפכה הטכנולוגית של האינטרנט ונגזרותיו.

הגישה של עיצוב הפנים היום היא מינימליסטית ופונקציונלית. אנחנו רוצים לחסוך בזמן, לעשות רק את מה שהכרחי ובשעות הפנאי לזרוק עצמנו מול המסכים. אנחנו נרצה כמה שפחות פריטים להחזיק בבית (כי ככל שהם יהיו רבים יותר הם יאלצו אותנו לפעולות תחזוקה, סדר וניקיון ויגרעו מהחופש שלנו). זה לא תמיד היה ככה - לפני שלושה עשורים היה רצון להציג לראווה בסלון הבית אוספים למיניהם, כמו בובות חרסינה ומיניאטורות, או אפילו משקאות חריפים. המזנונים היו בנויים באופן שבו התאימו לפריטים הרווחים במשקי הבית. הייתה למשל ויטרינה שקופה שאיפשרה להציג אוספים לראווה מבלי שיהיה צורך לנקותם מאבק. אבל הריהוט הלא-מודולרי הזה נחשב היום כעור, הוא מצמצם את חופש הבחירה ואת האפשרות להביא הבייתה פריטים שאינם נכנסים למסגרות ברורות.

זנחנו את תצוגות האוספים של האייטיז והניינטיז (או לחילופין - העולם שלפני האינטרנט והמסכים) מבלי שבחרנו להן תחליף. האם בכלל יש צורך בתחליף? עיצוב הפנים הנקי עונה על שלושה צרכים: 1) הוא מרהיב - שוטף לנו את העיניים בהדר 2) המינימליסטיות שבעיצוב חוסכת לנו זמן שאלמלא היא היינו צריכים להקדיש בניקיון ובסדר. 3) החללים המרווחים בבית מאפשרים תנועה ובעיקר חופש דימיון, כי אנחנו יכולים לחשוב היום להציב שם ארונית ספרים וכורסא ולפני שאנחנו מספיקים לקחת את עצמנו לאיקאה התוכניות משתנות ועולה רעיון אחר לחלוטין לסדר שם פינת עציצים. וככה במעגליות שחוזרת על עצמה - החללים נותרים ריקים אבל אנחנו רשאים לדמיין את כל האפשרויות.

עיצוב פנים מודרני: דגש על ריווח ומינימליזם, הריהוט הכבד במרכז, אין תצוגה של פריטים קטנים.

האם הטכנולוגיה העלימה את הצורך הפסיכולוגי לאסוף ולצבור אובייקטים פיזיים?

וודאי שלא, אבל הגירויים שמספקים לנו המסכים מהווים את הסם המשכך שמנטרל את הצורך הזה - לבינתיים. והוא גם לא ממש מנטרל אותו בהצלחה אלא ממיר אותו למשהו אחר - פלטפורמות כמו אליאקספרס וetsy קיימות בגלל הצורך האנושי הזה, לאסוף פריטים, כשהעידן המודרני נותן לזה כותרת אחרת של ״צרכנות״. אנחנו מגיעים אחת לשבוע או לשבועיים לנקודת איסוף הדואר לקחת איזו חבילה עם איזה פריט שמאוד היה חשוב לנו לקנות, אבל בזמן שאנחנו נותנים לרכישה הזו הצדקה פונקציונלית במישור אחד, ברובד עמוק יותר אנחנו פשוט שמחים על עצם הרכישה. על זה שיש פריט חדש שהוא ״שלנו״, בחזקתנו.

הסיפור שעולם השיווק של השנים האחרונות מספר לנו הוא על כאבים, מוצרים וערכים. על פי הסיפור הזה אנשים פותחים את הארנק רק על פי כורח המציאות, משהו ״נפל״ עלינו ואנחנו רוצים להתמודד איתו הכי טוב ולהרוויח מחדש את החופש. האם באמת כולנו חיים באופן הזה?

שוק הרוח

בסופו של דבר אנחנו רוצים את הפינה שלנו, את המקום שלנו בעולם. שוק הנדל״ן ניזון מהשינויים התכופים שאנחנו עושים בצורת המגורים, אבל על זה שיש צורך בצורת מגורים כלשהי ובכל רגע נתון אין בכלל עוררין. flight or fight - יש שתי צורות למנגנון ההישרדותי, והחיפוש אחר צורת מגורים אחרת הוא במידה רבה המקבילה לבריחה מה״סכנה״, שהיא האיום על החופש שלנו, על הזמן שלנו. מה מקביל לאפשרות ה״fight״? להישאר ולשנות את המיקוד בתוכן במקום בצורה.

בואו ניזכר שוב בפסלי החרסינה הקטנים מהניינטיז שמוצגים בגאווה בסלון הבית. הם שם למראית עין, הם מסמלים משהו - מתנה מדודה שהייתה בטיול בחו״ל, וכשהיא תחזור לבקר אותנו היא תראה את הפסל הזה מוצג ותסיק מזה שהיא חשובה לנו. סיבה נוספת לקיום של האוספים האלה היא שזה היה הסטנדרט באותה תקופה, בכל בית היו כאלה וזו אינדיקציה לכמה אנחנו מעורים בחברה (תחשבו על זה: היום המגנטים שעל המקרר במידה רבה משרתים את אותו מימד פונקציונלי).

יש אלטרנטיבה לאוספים הישנים, המלאכותיים, שהוצגו בויטרינות: אוסף פריטים שהמכנה המשותף לכולם - היותם חשובים לנו באמת, שהם חלק מהמהות שלנו. החוק הוא פשוט: פריט חשוב ואהוב מתווסף לאוסף, פריט שהיה כזה פעם והוא כבר לא, יוצא החוצה. ככה, בכל נקודת זמן האוסף הזה מייצג את מי שאנחנו. ובגלל שיש כזו קפדנות בבחירת הפריטים, האוספים נשארים לא גדולים במיוחד, והם בהחלט יכולים להיכנס לחלק הפנוי בסלון הבית או באחד החדרים ועדיין להשאיר מקום לדמיון ולדברים חדשים. הם גם לא ידרשו תחזוקה מרובה וגם לא יגזלו לנו את הזמן.

בואו נניח שכל בני האדם יתנהגו כך, ושזו תהיה מוסכמה חברתית - יתפתח כך שוק חדש, שוק הרוח. סחר של פריטים שלא יצטרכו להצדיק את נוכחותם בעולם על ידי זה שהם משרתים איזו פונקציה. אלה יהיו פריטים עם משמעות אישית והמטרה של היוצר תהיה לגעת, באופן אמיתי, בקהל רחב כדי שהיצירות תהיינה רווחיות. אין פה המצאה של הגלגל, אומנות ומוזיקה הן שתי תעשיות שכבר הוכיחו את עצמן, יש פה רק הסתכלות חדשה על עולם היצירה החופשית שפעם הצליח בזכות עצמו, והיום עליו להתחפש לתועלתי כדי להוכיח לאנשי העסקים שיש לו זכות קיום.

לפני שנסיים, אני מזמין אתכם לדמיין את האוסף שלכם בפינת הבית, אוסף של פריטים שלכל אחד מהם יש סיפור, כל אחד מהם ניצב שם בגאווה והוא מייצג ערכים חשובים או אבן דרך בסיפור חייכם שלכם. אילו פריטים יש באוסף הזה?

מה יש ב״אוסף המהות״ שלכם?

• ספרים
• תקליטים / דיסקים / קלטות
• אלבומי תמונות
• פסלים

See All Options

You can vote for more than one answer.

אשמח לקרוא את דעתכם על המאמר - יש חלונית לתגובות בתחתית העמוד, תגללו ממש עוד קצת :)