לא ברומו, כן של עולם: כך הפסקתי להתנצל על העיסוק בטפל

בשנת 2004, מדינת ישראל חוותה טרנד מרהיב שנקרא "תמלולים באנימציה". אנשים החלו ליצור סרטוני פלאש, ובגרסה המאוחרת יותר גם אמ פי 4, שבהם לקחו שירים בשפה זרה ופרשו את המילים כאילו הן נאמרות בעברית. שורת המפתח המפורסמת בלהיט "Alane" הפכה ל"אהלן אין מים", ומי לא זוכר את הלהיט "מאיה היא, מאיה הוא" שעשה גלים באותה שנה? בעוד שטרנדים נוטים לדעוך במהרה, אני מצאתי את עצמי נשאב לעולם המרגש הזה, ולמעשה לוקח חלק בבנייתו. סרטוני התמלול המשיכו להיווצר כל כמה זמן על ידי בודדים שהתלהבו מהתחום כמוני, בעיקר דרך פלטפורמת "במה חדשה". כמה שמחתי לגלות בכל פעם מחדש שהנה מישהו הרים את הכפפה ויצר את הסרטון המרהיב הבא.

בשנת 2006, בין הבגרויות לשירות הצבאי, מצאתי את הזמן להקדיש לבנייה של שני סרטוני תמלול משלי: אחד לשיר "נובמבר" של מירי מסיקה (כן, תמלול מעברית לעברית!) והשני לשיר הצרפתי "Si la vie est un cadeau", שהפך ל"סעי להביא את הכדור". הייתי מוקסם מהמילים האקראיות שהתאגדו לפי אילוץ שמיעתי, יוצרות משמעות משעשעת ומגוחכת, עד שכמעט נוצרו ביטויי לשון חדשים שיכלו בקלות להשתלב בשפה המיינסטרימית, לו היו פחות נישתיים ויותר פופולריים בשלב זה. אחוז הזמן שבו הנושא העסיק אותי היה גבוה; בנוסף לצריכת התוכן הזה ויצירת שני הסרטונים פרי מחשבתי, גם הקמתי אתר אינטרנט שריכז קישורים לסרטוני התמלול (שהחלו להופיע גם ביוטיוב, שנוסד בדיוק אז) ואפילו כתבתי מאמר רב מלל ומפורט על הנישה האמנותית הזו. אם אתם מרימים גבה וחושבים שאין כאן הלימה בין הפעילות שלי לבין מידת החשיבות של הנושא, אז זה בדיוק העניין שבו מבקש לגעת הפוסט הנוכחי: מה קורה כשאנחנו נשאבים לעסוק במשהו שיותר ויותר אנשים סביבנו תופסים כשולי וטפל?

גבולות הגזרה של הנישות המצומצמות

זה שנישה מצומצמת לא מחייב שהיא תהיה ביזארית, היא בהחלט יכולה להיות גם מיינסטרימית. הנה שלוש דוגמאות מאוד פופולריות: אופרות סבון, כדורגל, גיימינג. כל מי שאחד מהשלושה הוא תחום עניינו מכיר את ״הרמת הגבה״ בתגובה להצגת תחביבו - התמיהה נוכח העיסוק במה ש״אינו ברומו של עולם״ ו״לא באמת יקדם אותך בחיים״.

למעשה, המקור לתופעה הזאת הוא לא בפרט אלא בחברה, והוא נעוץ במה שנקרא ״ראייה פונקציונליסטית״. גישה זו מודדת עיסוק ומעשים לפי מידת התרומה שלהם לשגשוג החברה, והתמיכה החברתית הניתנת בעקבותיה לפרט היא בהתאם. במבט ראשון יש משהו הגיוני בלתת תשורות ומחמאות לחיילים לוחמים, לאנשי רפואה ולמהנדסי מערכות ביוב, אך לא לתת יחס דומה לכותב בלוג ברשת בנושא חרקים. אולם, התייחסות זו מתעלמת מהאפשרות שיש תרומות שהן עקיפות או אינן מיידיות. בהחלט ייתכן כי בזכות קריאת פוסט של חובב החרקים, חוקר בעל שם ימצא השראה שתקדם אותו לגילוי תרופה למחלה נדירה.

עיסוק בתחומי עניין צרים הוא גם אחד מהקריטריונים לאבחון איש או אישה על הספקטרום האוטיסטי. בהקשר הזה, פספוס החברה את התרומה האפשרית של העיסוקים האלה לשגשוגה מתבטא בפנים אחרות באי שילובם האופטימלי של בנות ובני הקשת האוטיסטית באופן שהיה יוצר מצב של win-win לכולם. הצידוד בגישה הפונקציונליסטית עשוי לגרום להעריך בחומרת יתר את חוסר התפקוד של האוטיסט, כשבפועל כישרונותיו יכולים להיות מתורגמים להצלחות.

למה השולי הוא כן פונקציונלי

העיסוק ב״דברים החשובים באמת״ או ב״דברים ברומו של עולם״ יוצר עודף סטרס. עיסוקים שוליים מפחיתים סטרס. זה קורה דווקא בגלל הציפיות החברתיות, שנבנות ומגבילות במקרה הראשון אך נעדרות ומקלות על הנפש בחסרונן במקרה השני. מה שמשחרר מסטרס מקדם איכות חיים, ולא סתם אימץ המשחק המוכר מזה יותר מעשור ״קנדי קראש״ את הסלוגן ״swipe the stress away״, להדגיש שאומנם זה משחק אך יש מאחוריו שליחות כבירה של צמצום הסטרס בעולם.

סטרס אינו האלמנט השלילי היחיד שעיסוקי הצד מסייעים להפיג: כך גם תסכול (שיטוט ברשתות החברתיות ביום שלפני המבחן המסכם) וזעם. ספורט ומשחקים תחרותיים הם דרך להסב כעס הפוטנציאלי להפוך לאלימות - לפעילות בריאה. מנגנון זה, בעולם שבו סביב הספורט ולאחרונה גם סביב מוסד הגיימינג מתפתחת קהילה עצומה חוצה מדינות, הוא התרופה מספר אחת כנגד פשיעה ואלימות.

כשאת קצינה בכירה ב-8200 שחוזרת הבייתה, צופה בפרק 4983 של ״היפים והאמיצים״ ומשחקת תוך כדי angry birds, סביר שאף אחד לא יתקומם נגדך. קל לתרץ את המעשים האלה ב״אסקפיזם״. אני עושה משהו מאוד חשוב בבקרים, אז בערב אני פורקת עול. הבעיה הגדולה יותר היא אצל מי שאין לו משרה שתעזור להצדיק את העיסוק במה שאינו ב״רומו״. אם אתה מצליח להרוויח כסף מעיסוק הצד אז זה קצת יותר קל, ועדיין מתקבלות הביקורות (״כל היכולות שלו, וזה מה שהוא בחר לעשות עם החיים?״) אבל מי שנמצאים לגמרי ב״תחתית״ הם אלה שעיסוק הצד הוא כל עולמם ואין הוא מפרנס אותם כלל.

שלב הגולם וחוק 10,000 השעות

רבים מאיתנו היו שם: אם בתקופות שזה קצת יותר לגיטימי (לפני או אחרי צבא או לימודים, זמני אבטלה או בשבועות שלאחר משבר) או אם בזמנים ״ללא תירוץ״ שבהם הגבה של הסביבה מורמת עד לאל על. פשוט יושבים בבית מסוגרים ועושים מבוקר עד ערב את הדבר הכי טפל, לא קשור, מוזר ושולי שיש. בונים שושלת של 7 דורות במשחק sims, כותבים פרשנות עצמית לסיפורי התנ״ך, מפתחים אוסף של 200 עניבות בצבעים ודגמים שונים, יוצרים תמונות ביזאריות בבינה מלאכותית או פותחים קובץ אקסל המתיימר למיין את כל השירים בשלושת העשורים האחרונים לפי שנה ולפי ז׳אנר עיקרי.

הביקורת מגיעה (אולי גם מבפנים?) ופוגעת, אבל מה שהאנשים סביבנו מפספסים ולא יכולים לראות בזמן הווה הוא שמדובר בתקופה זמנית. ממש כשם שהזחל מעביר זמן הכרחי בתור גולם לפני שהוא הופך לפרפר ויכול לעוף. אף אחד לא רואה זאת, אבל ברגעים אלה אנחנו עוברים התמחות שבסיומה אנו הופכים להיות הון אנושי ייחודי, ויכולים להציע את הידע והניסיון שצברנו באופן מכבד ומפרנס. כאן אפשר להזכיר את ״חוק 10,000 השעות״ שאומר שאם השקעת 10,000 (או כל כמות מכובדת אחרת של) שעות בעיסוק כלשהו, כל עיסוק - בהכרח הפכת לבעל/ת מומחיות בתחום הזה. המספר 10,000 בא רק להדגים כמה ארוכה יכולה להיות התקופה הזו שמבפנים נחווית כהתפתחות עצמית מרגשת ומבחוץ נראית כבזבוז זמן לא שפוי. ידיעת החוק הזה יכולה לגרום לנו לזקוף את הגב ולהתגונן מפני חצי הביקורת.

להחליף התנצלויות בצעקה

אם אנחנו עושים משהו מבלי לקבל עידוד לעשותו, אלא בעיקר כתף קרה וגבות מורמות - סימן שהכוח לפעילות הזאת נובע מבפנים. זו יכולה להיות אמונה, תשוקה או תחושת שליחות. אל תחפשו הסבר לשאלה למה דווקא זה מה שמניע אתכם, פשוט תקבלו שזה ככה ושזה כל היופי. יש לכם מוטיבציה לעשות משהו וסיבה לקום מהמיטה בכל יום. אתם יוצרים מתוך הישאבות וזרימה ולא מתוך מלחמה וכורח.

כיוונתי להציע בפוסט הזה שיטה פרקטית איך ״להפסיק להתנצל על העיסוק בטפל״, אבל עד כה הדיון היה תיאורטי ופילוסופי. אני רוצה להגיע לשורה התחתונה.

אנחנו לא צריכים להגן על האהבה שלנו, כי היא לא באמת נמצאת בסכנה. היא הרי שורדת את הביקורת החברתית וממשיכה לבוא לידי ביטוי. אנחנו צריכים לצעוק אותה.

בעבר, זה היה מאוד בעייתי ״לצעוק״ אהבה. הדרך היחידה הייתה לעבור פיזית בין ערים ולהציג את היצירה שלנו ברחובות, ליצור קשרים עם אנשים שונים ולהיעזר בהם כדי לבטא אותה בפני עוד ועוד קהלים. אבל בעידן הרשתות החברתיות - אפשר לעשות את זה מהבית, ואפילו מומלץ לעשות את זה כשאנחנו עדיין בשלב הגולם.

כשאנחנו מתעדים את היצירה בזמן שהיא קורית אנחנו הכי אותנטיים ויש סיכוי גדול שנשלהב את הקהל.

אפשר גם לשלוט מי יראה או לא יראה את התוכן שלנו, כך שגם פחד הקהל הוא כבר לא הסיבה שלא לתת את הצעקה הראשונה.

אפשר לצעוק על ידי טקסט - באמצעות הפייסבוק.

אפשר לצעוק על ידי תמונות - באמצעות אינסטגרם.

אפשר לצעוק דרך סרטונים - באמצעות טיקטוק או יוטיוב.

אפשר לבחור איך, אפשר לבחור מי ישמע, אבל הצעקה היא חובה.

האם בהכרח הביקורת תתחלף באהדה?

לפעמים צריך לצעוק שוב ושוב - ושוב ושוב - ושוב ושוב - בשביל ללכוד תשומת לב. זה יקרה לאט, ידרוש תכנון אסטרטגי לא מבוטל, אבל צעקות ברשתות החברתיות יביאו לכך שתתפתח סביבכם וסביב תחום העניין הייחודי שלכם - קהילה. אנשי הקהילה הזו ימלאו את זמנכם, בזמן שאנשי ה״ביקורת״ ידחקו החוצה כך שבקושי תבחינו בנוכחותם, וזה יקרה בטבעיות.

כך פעלו הדברים מאז ומעולם, אנשים החליפו את הסביבה לתוכה נולדו בקהילה המותאמת לפסיפס הרעיוני שאיתו הם מגדירים את עצמם, ואם לא הייתה קיימת קהילה בדיוק כזו להצטרף אליה - הם יצרו אותה. אבל הכלים העומדים לשם כך היום הם וואו אחד גדול.